אחד המקרים הקלאסיים בתחום הרשלנות הרפואית הוא מקרה של השארת גוף זר בגופו של מנותח, אירוע שעשוי להיות מסכן חיים בהיבט הרפואי, ובעל השלכות ייחודיות בהיבט המשפטי:
תביעות רשלנות רפואית עוסקות בדרישת פיצוי לנפגעים בשל התנהלות רשלנית של גורמי הטיפול, כאשר התובעים נדרשים להוכיח שהטיפול בהם התנהל שלא על פי סטנדרט הטיפול הנהוג ונגוע ברשלנות.
ההבדל המייחד תביעות רשלנות, המבוססות על השארת גוף זר בגוף המנותח, הוא נטל ההוכחה, שבמקרה כזה רובץ על כתפי הנתבעים. העיקרון המשפטי הוא שמדובר במקרה העומד בתנאי "הדבר מדבר בעדו", בנוסף, מדובר באחד מתוך ארבעה מקרים שהוגדרו על ידי משרד הבריאות, במסגרת חוזר מנכ"ל, כ"אירועי בל יקרו", כלומר מקרים שאין הצדקה להתרחשותם. כלומר, עצם השארת גוף זר בגופו של המנותח מעידה על חוסר זהירות סבירה מצד הרופאים, וככל שעקב האירוע נגרם נזק למטופל ייחשב לרשלנות רפואית.
האם כל אירוע כזה מזכה בפיצוי?
חשוב להבין שלמרות שאירוע של השארת גוף זר בגוף המנותח מוכיח את קיומה של רשלנות, מדובר בפרמטר אחד מבין מספר פרמטרים המקיימים עילת תביעה ומאפשרים קבלת פיצויי נזיקין.
רשלנות מתרחשת כאשר רופא או צוות רפואי אינם משתמשים במיומנות או במידת הזהירות שרופא סביר היה נוקט באותן נסיבות. במקרה של השארת חפץ (דוגמת מכשיר רפואי, פד, מחט) בגוף המנותח ניתן להסיק על קיומה של רשלנות מעצם המעשה, שכן קשה לתאר מקרים בהם יותר חפץ בגופו של המנותח כחלק משגרת הטיפול.
עם זאת, עילת התביעה והפיצוי מחייבים עמידה בתנאים נוספים:
- גרימת נזק – המטופל סבל מנזק גופני או נפשי מהותי. למעשה, התרשלות שלא הובילה לגרימת נזק למטופל אינה מקימה עילת תביעה ופיצוי. הנזק אינו חייב להיות קבוע, ועשוי לכלול כאב וסבל, צורך בטיפולים ובהליכים רפואיים, ימי אשפוז ועוד. במקרה האמור, עצם הצורך בניתוח נוסף להוצאת הגוף הזר נחשב כשלעצמו לנזק.
- קשר סיבתי – רשלנות רפואית מזכה בפיצוי כאשר ניתן להצביע על קשר ישיר בין הנזק שנגרם לטיפול הרשלני שניתן למטופל בהליך האמור. הצורך בניתוח להוצאת גוף זר שנותר בהליך הניתוחי מקיימת את הקשר הסיבתי, שכן בהיעדר רשלנות שגרמה להשארת אותו גוף, לא היה עולה הצורך בניתוח נוסף.
נזקים נוספים שעשויים להתקיים כתוצאה מן האירוע: זיהום, פגיעה באיבר פנימי, צורך בהליכים רפואיים נוספים לתיקון הנזקים האמורים ועוד.
מתי עלולה התביעה להידחות?
לא כל מקרה של השארת “שארית” בגוף המטופל ייחשב בהכרח כרשלנות רפואית. בתי המשפט הכירו במצבים מסוימים שבהם לא מתקיימת עילת תביעה:
- החלטה רפואית מודעת וסבירה – במקרים שבהם הרופא בחר במודע להשאיר רכיב מסוים בגוף המטופל, לאחר שהעריך כי הוצאתו מסוכנת יותר מהשארתו, עשויה ההחלטה להיחשב כהחלטה מקצועית סבירה ולא כרשלנות.
- שאריות טבעיות – למשל, השארת חלקי שליה לאחר לידה או ניתוח קיסרי. בפסיקה נקבע כי לעיתים מדובר בטעות אפשרית גם מצד רופא מיומן, ויש לבחון כל מקרה לגופו. מקרים אלו נדונים לא אחת במסגרת תביעות רשלנות רפואית בלידה ורשלנות רפואית בהריון.
- היעדר הוכחה רפואית – כאשר לא הוצגו בדיקות הדמיה או חוות דעת רפואיות המאשרות כי אכן נותר גוף זר בגוף המטופל.
- היעדר קשר סיבתי – כאשר הנזקים הנטענים אינם נובעים מהשארת הגוף הזר אלא מסיכונים טבעיים של ההליך הרפואי או מאירועים רפואיים שאינם תוצאה של התרשלות.
התיישנות בתביעות רשלנות רפואית: עד מתי אפשר לתבוע?
תקופת ההתיישנות החלה על תביעות רשלנות רפואית היא 7 שנים. מועד הספירה לעניין ההתיישנות הוא מיום קרות האירוע, או מיום גילוי האירוע.
במקרים רבים הגוף הזר שנותר בגוף המטופל התגלה רק בשלב מאוחר יותר, לעתים חודשים ארוכים ממועד הניתוח והשחרור. מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום הגילוי, בתנאי שהמטופל לא יכול היה לגלות זאת קודם לכן.
כאשר מדובר במטופל קטין, וככל שלא הוגשה תביעה על ידי ההורים/האפוטרופוסים, ספירת ההתיישנות תחל מיום הגיעו של הנפגע לגיל 18 למשך 7 שנים, כלומר עד הגיעו לגיל 25.
