אחת מאסטרטגיות ההגנה המקובלות בתביעות רשלנות רפואית, עוסקות בהפניית האשם לנזק אשר נגרם לתובע- אל התובע בעצמו.
נפגעי רשלנות רפואית רבים נרתעים ונמנעים מהגשת תביעה מסיבה זו, מאבדים את זכותם לפיצויי נזיקין משמעותיים, וצד הנזקים הגופניים והממוניים, מתמודדים גם עם תחושת האשמה.
חשוב לדעת: עורך דין נזקי גוף יכול לסייע לנפגעים להבין כי גם כאשר קיים אשם תורם מצידם, עדיין עומדת להם הזכות לקבל פיצוי על נזקי גוף שנגרמו עקב רשלנות רפואית.
מהו אשם תורם
תביעות רשלנות רפואית עוסקות בזכות הנפגעים לפיצוי בשל נזקים שנגרמו להם בעוולה, על ידי מקיים העוולה. פקודת הנזיקין עליה מתבססות תביעות רשלנות רפואית מתייחסת לסוגיית האחריות לנזק, וקובעת כי עצם קיומה של אחריות משותפת לנזק אשר נגרם למטופל אינה שוללת את עילת התביעה, ותיחשב לאשם תורם. המשמעות היא שגם הניזוק עצמו תרם במידה מסוימת לקרות הנזק, ולכן יש להפחית מחלקו של הגורם הרפואי הנתבע בסכום הפיצוי.
חשוב לציין כי אשם תורם עשוי להיקבע במקומות בהם הוכחה רשלנות רפואית בלבד. עצם קיומו של אשם תורם אינו פוטר את המוסד הרפואי הנתבע מאחריותו לרשלנות הרפואית עצמה, אלא עשוי להפחית מחובת הפיצוי הכוללת שלו כלפי המטופל שניזוק.
כיצד אשם תורם עשוי להשפיע על תביעת רשלנות רפואית?
טענת האשם התורם עשויה לעמוד לחובת התובע במידה ופעל באופן שמנוגד להוראות רפואיות או התרשל בהתנהלותו בכל הנוגע לאירוע הרפואי העומד בלב בתביעה, דוגמת:
- אי הקפדה על נטילת הטיפול התרופתי הנדרש כפי שהונחה על ידי הרופא.
- אי התייצבות לבדיקות ולמעקב רפואי שהומלץ.
- ביצוע פעולות גופניות אסורות ומזיקות לאחר הליך רפואי, אי הקפדה על מנוחה.
- אי הקפדה על הנחיות הנוגעות לתזונה, עישון, חשיפה לחומרים ולרכיבים שעשויים להזיק לו.
במקרים אלו ונוספים, עשוי בית המשפט לקבוע כי הנזק אשר נגרם למטופל אינו נובע כולו מההתרשלות במתן הטיפול הרפואי, אלא גם מהתנהלות המטופל עצמו. החלטה זו תוביל לביצוע תחשיב שבמסגרתו כל צד יישא בהיקף אחריותו לנזק.
למרות של פניו מדובר בתחשיב הגיוני והוגן, בתי המשפט בישראל אינם נוהגים בשני הצדדים כשווים, ונוטים לנקוט זהירות רבה בהטלת אשם תורם על התובע בתיקי רשלנות רפואית, וזאת בשל פערי הידע והכוח הקיימים בין מטופלים לצוותים רפואיים.
השלכות האשם התורם על הפיצוי
כאשר נקבע כי למטופל יש אשם תורם, יקבע בית המשפט את תחשיב הפיצוי הכולל על פי ראשי הנזק המוכחים, ומסכום הפיצוי הכולל שייקבע יפחית אחוז מסוים על פי הערכת ההשפעה של התנהלות התובע על הנזק.
במרבית המקרים בהם מוכר אשם תורם, שיעור ההפחתה יעמוד על 10%-30% אך ישנם גם מקרים חריגים שבהם נקבע אחוז גבוה יותר.
מתי תתקבל טענת האשם התורם?
כשם שחובת ההוכחה לטענת הרשלנות הרפואית חלה על התביעה, ככל שתעלה טענה מצד המוסד הרפואי הנתבע לאשם תורם של התובע- מחובתו של המוסד הנתבע להוכיח טענה זו.
טענה לאשם תורם תתבסס על שתי שאלות מרכזיות:
- האם התנהגותו של התובע נגועה באשמה? האם בהתחשב בעובדה שמדובר בגופו שלו, התנהלותו סבירה?
- האם ניתן לקבוע כי התנהגות התובע בהכרח הוסיפה לנזק אשר נגרם בשל הרשלנות הרפואית, לו אחראי הגורם הנתבע?
המשמעות היא שבמקרים רבים גם כאשר המטופל נהג באופן שגוי ו/או לא אחראי, אין בהכרח שהתנהגותו תוכר כאשם תורם, ורק אשמה מודעת וקשר מוכח להעמקת הנזקים שנגרמו- יובילו להפחתת הפיצוי.
דוגמא:
מטופל עבר ניתוח אורטופדי ברגלו, ובסיומו הונחה על ידי הרופאים לבצע בדיקות מעקב מדי חודש לתקופה של חצי שנה. המטופל לא הקפיד על תדירות ביקורי המעקב, ולאחר מספר חודשים התגלה כי הניתוח נכשל ונגרם נזק תמידי למפרק בשל פעולה רשלנית בעת ביצוע הניתוח.
טענת הרשלנות הרפואית נתמכה בחוות דעת של אורתופד מומחה. בית החולים והרופא המנתח טענו לאשם תורם מצד המטופל, שאילו היה מגיע לכל בדיקות המעקב ניתן היה לזהות מוקדם יותר את הבעיה ולמנוע את החמרתה.
הלכה מעשה, לא הוכח קשר סיבתי בין היעדר ההגעה למעקב לבין הנזק הסופי, ובחוות הדעת שהגיש המומחה אף הובהר כי גם אם המטופל היה מגיע לכל הבדיקות, הנזק נגרם בפועל כבר במהלך הניתוח עצמו, ואיתור מוקדם שלו לא היה למנוע אותו.
כיצד ניתן להימנע מהפחתת הפיצוי
תביעות רשלנות רפואית עשויות להוביל לחובת פיצוי כספי גבוה במיוחד של המוסד הרפואי כלפי התובע, לפגיעה במוניטין ולפתיחת דלת לתקדימים משפטיים. מטבע הדברים, ניתן לצפות שהמוסד הרפואי הנתבע יעשה שימוש בכל מידע ובכל אסטרטגיית הגנה אפשרית במטרה למנוע את הנזקים או למזער אותם, לרבות השימוש בטענת האשם התורם.
דחיית הטענה עשויה להתבסס על חוסר ידע של המטופל שהוביל להתנהלותו, הנחיות לא ברורות ו/או לא עקביות שניתנו על ידי צוותי הטיפול, אי הימצאות קשר מוכח בין התנהלות המטופל לנזק, בהתאם לנסיבות המקרה. תביעות אלו יש לנהל בליווי עורך דין רשלנות רפואית מומחה ומנוסה, ולהימנע מהתנהלות אישית מול הגורם הנתבע או מי מטעמו.
