חובת הגילוי המוטלת על הצוות הרפואי מהווה את אחד מעמודי התווך של המשפט הרפואי המודרני. מעבר להיותה דרישה סטטוטורית המעוגנת בחוק זכויות החולה, היא משקפת את המעבר של מערכת הבריאות ממודל פטרנליסטי למודל המבוסס על אוטונומיה ושיתוף. חובה זו אינה עוסקת רק בהעברת מידע טכני למטופלים, אלא נועדה בעיקר על מנת לגשר על פערי המידע המובנים בין הממסד הרפואי למטופל.
חובת הרופא לפרוש בפני המטופל את מכלול הסיכונים, הסיכויים והחלופות הטיפוליות נועדה לבסס את יחסי האמון בין החולים לרופאים והמטפלים בישראל, ומאפשרת לכל חולה קבלת החלטות מושכלת בהתאם למצבו הרפואי.
חשיבות זו באה לידי ביטוי גם במישור הנזיקי, כאשר הפרת חובת הגילוי של סיכונים רפואיים נתפסת כפגיעה בזכותו היסודית של אדם על גופו, ועשויה להוות עילה של תביעה על רשלנות רפואית.
מהותה והיקפה של חובת הגילוי: מעבר לטופס ההסכמה
התפיסה הרווחת בקרב רבים נשענת לעתים בטעות על ההנחה כי החתמת המטופל על טופס הסכמה מובנה די בה כדי למלא את חובת הגילוי. הלכה למעשה, מהותה של החובה רחבה ועמוקה משמעותית מהפעולה הטכנית של החתימה, וחובת הגילוי דורשת מהרופא לספק למטופל את כל המידע ש"מטופל סביר" היה זקוק לו כדי לגבש החלטה מושכלת לגבי הטיפול הרפואי. היקף זה כולל לא רק את הסיכונים השכיחים, אלא גם סיכונים נדירים בעלי השלכות קשות, סיכויי ההצלחה של הפרוצדורה, ואת קיומן של חלופות טיפוליות, לרבות האפשרות של הימנעות מטיפול כליל.
במבחן הפסיקה בתי המשפט מדגישים כי הגילוי חייב להיות מותאם לנסיבותיו הסובייקטיביות של המטופל הספציפי. אין מדובר ברשימת מכולת אחידה המוקראת לכל דורש, אלא בדיאלוג המביא בחשבון את משלח ידו של המטופל, אורח חייו וצרכיו הייחודיים.
כך למשל, סיכון לפגיעה קלה בתפקוד מוטורי עדין עשוי להיחשב למידע מהותי עבור מוזיקאי, גם אם מדובר בסיכון בעל הסתברות נמוכה שאינו מחייב גילוי מפורט למטופל אחר.
עילת תביעה - ביצוע הטיפול ללא קבלת הסכמה מדעת
עורך הדין המייצג בתביעות רשלנות רפואית נדרש לבחון האם הסכמת החולה לביצוע הליך רפואי הכולל סיכונים היא הסכמה מדעת, אשר ניתנה לאחר שנמסר לו כלל המידע הנדרש לקבלת ההחלטה, באופן נגיש וברור. בין המקרים העשויים לקיים עילת תביעה:
- אי מתן הסבר הולם.
- מסירת המידע במועד הסמוך מדי לביצוע הפרוצדורה, כאשר המטופל נמצא תחת לחץ או תחת השפעת תרופות.
- מסירת מידע חסר, אי פירוט חלופות אפשריות.
חשוב לדעת שהמבחן המשפטי אינו מתמקד בקיומו של טופס חתום, אלא באיכות התהליך שבמסגרתו גובשה ההסכמה מדעת, ודורש גילוי מלא העומד בסטנדרט המצופה מצוותי הרפואה והטיפול בישראל.
תבחינים לתביעה
תביעות רשלנות רפואית עוסקות בנזק אשר נגרם לחולה בשל הליך רפואי הנגוע בטיפול רשלני שמהווה את סיבת הנזק. תביעות רשלנות רפואית העוסקות בהפרת חובת הגילוי אינן בוחנות את חובת הגילוי כנספח משני לרשלנות בביצוע הפרוצדורה, אלא כעילת תביעה עצמאית ומרכזית.
חוסר שקיפות ואי חשיפת המידע אודות סיכונים מהותיים הכרוכים בהליך הרפואי יהוו התרשלות מצד הצוות הרפואי, גם במקרים בהם הטיפול עצמו בוצע במסירות ובמיומנות, ללא כשל או טעות של הצוות הרפואי המטפל.
המבחן המשפטי יעסוק בשאלה האם היעדר המידע מנע מהמטופל את היכולת לבחור בנתיב טיפולי אחר או להימנע מהטיפול כליל, ובכך להימנע מן הנזק שנגרם לו.
פגיעה באוטונומיה
אחד האתגרים המורכבים ביותר בניהול תביעות רשלנות רפואית המבוססות על הפרת חובת הגילוי ופגיעה באוטונומיה, טמון בהוכחת הקשר הסיבתי. בתביעה נזיקית מסורתית, על התובע להוכיח כי אילו נמסר לו המידע המלא, הוא היה בוחר להימנע מהטיפול או לבחור בחלופה אחרת. סוגיה זו נבחנת באמצעות שילוב בין מבחן אובייקטיבי, הבוחן מה היה מחליט מטופל סביר בנסיבות דומות, לבין מבחן סובייקטיבי המתמקד בנסיבותיו האישיות של התובע.
במקרים מסוימים, גם כאשר לא ניתן להצביע על נזק רפואי מובהק שנגרם כתוצאה ישירה מהטיפול, עדיין עשויה לקום עילה משפטית בשל רשלנות רפואית ללא נזק, במיוחד כאשר נפגעה זכותו של המטופל לבחור באופן חופשי ומושכל.
חשוב לדעת כי גם ביחס למורכבות הרבה המאפיינת את ענף הרשלנות הרפואית, מדובר בתביעות נזיקין מורכבות במיוחד, הדורשות עורך דין מיומן בעל ניסיון רב והיכרות מעמיקה עם טרמינולוגיה משפטית ורפואית. במסגרת בירור ההליך המשפטי, יש חשיבות רבה לשאלה איך להוכיח רשלנות רפואית בבית המשפט, ובפרט כיצד מוכיחים שהמידע שלא נמסר היה מהותי להחלטת המטופל, וכיצד ניתן לבסס את הקשר בין ההפרה לבין הנזק או הפגיעה באוטונומיה.
